כשהייתי בן שלוש אמא לקחה אותי לטיול וקנתה לי בלון אדום, כזה שמתרומם מעלה ואמרה לי תחזיק חזק שלא יעוף. ואני התבוננתי בפלא הזה, שנגד את כל מה שהכרתי עד אז ואפילו לא ניסה ליפול. רציתי לדעת מה יקרה אם אעזוב אותו, ושחררתי. והוא נפל, מעלה מעלה, צוחק על החוקים. אמא אמרה אתה רואה, אבל אני הסתכלתי עליו מתרחק, עולה ועולה, הולך וקטן, עד שהיה נקודה רחוקה ונעלם.
כשהייתי בן חמש אבא לקח אותי לטיול וקנה לי בלון הליום ירוק ואמר תראה משהו מצחיק. והוא שאף את הבלון ודיבר עם קול צפצפני כמו של ילד. זה באמת היה מצחיק אבל מהבלון שלי לא נשאר כלום.
כשהייתי בן שבע הלכנו לטיול כולנו. קנו לי בלון הליום צהוב והחלטתי שהפעם אשמור על הנס הזה. החזקתי חזק חזק עד שהגענו הביתה, וכשהגענו הביתה התקרה שמרה עליו בשבילי, שלא יברח. כשקמתי בבוקר הבלון ריחף בעייפות בגובה העיניים שלי, לא נופל אבל גם לא רוצה לברוח, כאילו נעשה כבד יותר בין לילה. כשחזרתי מבית הספר הוא כבר היה על הרצפה, כמו סתם בלון או כדור. אחר כך שכחתי ממנו.
כשהייתי בן אחת עשרה קניתי בלון הליום סגול, אפילו שזה בשביל ילדים. וקשרתי אותו ליד חזק חזק. והלכתי לישון איתו, וכשהתעוררתי הוא שוב ריחף בגובה נמוך אבל לי לא היה אכפת. וגם יום אחרי כן החזקתי אותו אפילו שהוא היה סתם. והבלון הלך ונהיה כבד, אבל אני התרגלתי. הבלון התרוקן לאט לאט ואני קשרתי את מה שנשאר ממנו אל פרק כף היד, כמו צמיד. ואנשים לא ידעו אבל כל יום הוא היה כבד יותר.
הבלון היה על זרועי כל החטיבה והתיכון, ובשירות הצבאי הסתרתי אותו בתוך השרוול, והיה לי כבד יותר לסחוב את האלונקה כשעלי גם משקלו הסודי התופח. אבל אני זכרתי שמה שאני מחזיק עלי זה פלא פלאים.
כשהייתי בן עשרים ושלוש הלכתי לטיול, והבלון נקרע ונפל על הקרקע. ניסיתי להרים אותו ולא הצלחתי והלכתי הביתה. המשקל שסחבתי שנים ירד ממני סוף סוף וגופי הרגיש קל. למחרת הייתה לי תחושה מוזרה בכפות הרגליים. כמו כאב פנטום, אבל אולי הפוך, משהו שצריך לכאוב אבל לא כואב.
ביום שאחרי כבר שמתי לב שאני לא נוגע ברצפה אבל לא אמרתי לאף אחד.
למחרת כבר אי אפשר היה להסתיר. ובאו חברים וקרובי משפחה, וחלק ביקשו תשובות וחלק אמרו תפסיק עם השטויות האלה ותרד אל הקרקע. ואני לא ממש ידעתי מה לעשות ואיך להסביר. ולמחרת באו צלמים ומדענים שמדדו מדידות וחישבו חישובים ובסוף הלכו. ביום שאחרי כבר כאב לי כי קיבלתי כל הזמן מכות בראש מהתקרה, וקראתי לחברים שלי להגיד להתראות. והם אמרו לי חכה רגע אבל אני אמרתי כבר מאוחר מידי, אין דבר שיוכל לבלום אותי. ואחת חכמה שתמיד רציתי להתאהב בה נתנה לי בלון הליום כחול שהצליח להאט אותי מעט, מספיק כדי לומר שלום, וזהו.
ולמרות שנאחזתי בבלון כמו בשק חול, הרגשתי איך אני נופל מעלה מעלה, בלי דבר להאחז בו, והעיר מלמטה הפכה לתשבץ או שאני הפכתי לנקודה קטנה בתוך התכלת. וכשהבנתי שהוא לא מועיל לקחתי את הבלון הכחול ושאפתי את כולו לתוכי.
מאז אני ממשיך ליפול, מעלה מעלה, מסתכל סביבי, מחפש, וקורא בקול ילדותי לבלון האדום.
המגרה 