לדבר על זה

פוסט זה מבוסס על פוסט שפרסמתי בעבר בפייסבוק, ואני מעדכן אותו (לצערי) ומפרסם כאן.

פחות מחודש אחרי שהתחתנו, אשתי כבר הייתה בהריון. שנינו שמחנו מאוד, כי היו לנו סיבות להאמין שזה יקח יותר זמן. סיפרנו על ההריון לכל מי שנמצא איתנו בקשר קבוע, ואף לכאלה שלא, למרות שהיינו מודעים לכך שנהוג לא לספר על ההריון בשליש הראשון. מאיפה זה בא, המנהג הזה? נראה לי שזה בא בעיקר מהחשש שמשהו ישתבש בדרך, ואז גם על זה נצטרך לספר לכולם. אבל מה כל כך רע בזה בעצם?

למרות שזה לא נאמר במפורש, יש בגישה הזו איזשהו סאבטקסט שאומר- הפלה* זה משהו שלא מדברים עליו. הוא צריך להשאר בסוד. אני לא חושב שזה בא מאיזשהי גישה שאומרת שיש בזה בושה, להפך, אני חושב שזה בא מתוך הבנה לכאב שבהפלה. משום שזה נושא כואב, מניחה המוסכמה שציינתי, לא תרצו לדבר על זה הרבה. ומשום שלא תרצו לדבר על זה, עדיף מלכתחילה לא לספר על ההריון בשלביו הראשונים, עד שאין ברירה. אבל עם כל הכבוד למקור המנהג הזה- התחושה שנוצרת בפועל היא שהפלה היא נושא שבין הזוג לעצמו. לא מדברים עליו. אולי אפילו מתביישים בו. * באנגלית יש הבדל בין miscarriage – הפלה טבעית, לבין abortion- הפלה יזומה. אני מתכוון להפלה טבעית

כפי שבוודאי הבנתם, ההריון לא צלח. לאחר שמונה שבועות, בעקבות דימומים חזקים, גילינו- שתינוק כבר לא יהיה. אשתי הייתה צריכה לעבור גרידה. היא עברה כאב גופני שנמשך כמה ימים- שנינו עברנו כאב נפשי שנמשך הרבה יותר. הייתה חרטה מסויימת על זה שסיפרנו לכל כך הרבה אנשים. היינו צריכים להזכר למי סיפרנו כדי להתקשר לכולם ולספר להם גם על ההפלה. הרגשנו שאולי צודק המנהג שאומר לא לספר. עם ההרגשה הזו באו התחושות שמתלוות אליה- לא לדבר על הפלה. להתבייש בזה. להרגיש אשמים.

חשוב להבין שהתגובות הנפשיות האוטומטיות להפלה קשות מאוד. לא מדובר כאן רק על שינוי תוכניות, שינוי התאריך בו יהיה ילד. אפילו לא מדובר כאן רק על האובדן- יש תחושה חזקה של כשלון ושל בושה. אין לה באמת על מה להשען, זה לא רציונלי. אין באמת במה להתבייש, אבל זו התגובה האינסטינקטיבית, והמנהג שאומר לא לדבר על זה רק מחזק תחושות כאלו.

אחרי כמה שיחות בהן סיפרתי על ההפלה, גיליתי שזה מחזק אותי, מצאתי את עצמי הרבה יותר בטוח ורגוע מאשר זה ששמע את החדשות. מנחם ולא מנוחם. עוד דבר שגילינו רק בעקבות ההפלה הוא שאנחנו חלק מ"מועדון" לא קטן בכלל. הרופא טען שכ-25% מההריונות מסתיימים בהפלה טבעית, וכשמדובר בהריון ראשון זה מתקרב לשליש. מתנצל על המתמטיקה, אבל אם הסטטיסטיקה הזו נכונה, זה אומר שיותר מ 60% מהזוגות שיש להם שלושה ילדים עברו הפלה אחת לפחות. אני לא אומר שזה מנחם, צרת הרבים הזו. אבל התחושה הראשונית שלנו הייתה שאנחנו לבד, שאין מי שיבין אותנו, שנפגענו ממקרה עם סיכוי של אחד לאלף, שפגע בנו ברק גורלי.

כשסיפרנו לקרובי המשפחה ולידידים, הגילוי המשיך; מבלי להגזים, כשניים מכל שלושה זוגות שאנחנו מכירים שהביאו או מתכננים להביא ילדים לעולם, סיפרו לנו שגם הם עברו הפלה אחת לפחות. זה נתן לנו הרבה מידע וגם חוזק. אבל מעניין לחשוב על זה שמתוך כל אלה, לפני ההריון וההפלה שלנו ידענו רק על שני מקרים. כל השאר בחרו שלא לספר לנו. אני לא מאשים אותם- אנחנו לא היינו חלק מה"מועדון". שמים לב למעגליות? הם לא סיפרו לנו כי אנחנו לא עברנו הפלה, ולכן לא ידענו שהם עברו הפלה, ולכן הרגשנו לבד, ולכן כמעט והיינו בוחרים בעצמנו לא לספר. אני לא תוקף אותם, אבל אם היינו כמוהם- מספרים על ההפלה רק לזוג שעבר בעצמו הפלה- אז אף אחד משני הזוגות לא היה מספר על זה. אני שמח שהחלטנו לספר ושברנו את המעגליות הזו.

הסיפורים על הזוגות האחרים (ובעיקר- העובדה שלחלק מהזוגות יש כיום ילדים) חיזקו אותנו, הרגיעו אותנו, נתנו לנו מידע, אפשרו לנו לפרוק קצת כאב, בעיקר לאשתי. אך הייתה גם תמיהה מסויימת, איך היו נראים אותם ימים ראשונים כואבים אם היינו יודעים מיד למי לפנות? אם היינו יודעים מיד שלא נפלנו על מקרה נדיר, אלא להפך, אנחנו עוברים מה שלצערנו חלק גדול מהזוגות יעברו, אפילו עם הרפואה של היום?

מיד  אחרי ההפלה, אולי מתוך דחף להשלים את החסר, ניסינו שוב. גם הפעם המהירות הפתיעה אותנו, ושוב אשתי נכנסה להריון. הפעם סיפרנו רק למשפחה הקרובה. לא רצינו לעבור שוב את הכאב של לספר לכולם, במקרה וחס וחלילה יקרה משהו. הצל של ההפלה ריחף מעלינו, וסיפרנו רק למי שידענו שנרצה לדבר איתו במידה ותהיה הפלה שנייה. כלומר ניסינו לחסוך במספר האנשים שנספר להם על הפלה במידה ותהיה, למינימום האפשרי.

גם ההריון הזה הסתיים בהפלה. אי אפשר לתאר את הכאב, וזו גם לא המטרה שלי. לאחר שסיפרנו למשפחה הקרובה ולמעטים שידעו על ההריון הזה, התחלנו לספר על ההפלה גם לאלו שלא סיפרנו להם על ההריון.רצינו שהם ידעו. פתאום חשבנו- אם בכל מקרה אנחנו מספרים לאנשים על ההפלה כדי שיעזרו לנו להתמודד, למה לא סיפרנו להם על ההריון מההתחלה?

מיותר לציין שמאז עברנו כמעט את כל הבדיקות האפשריות- כנראה שאין אצל אף אחד משנינו איזושהי בעיה. מה שקרה קרה כי מידי פעם דברים כאלה קורים. לפני כשמונה חודשים שינינו את הגישה שלנו לנושא. התחלנו (ביוזמת אשתי, אני מודה) לספר על זה לכל מי שירצה לשמוע. גם לאנשים שאנחנו מכירים מספר  שעות בודדות. הרעיון הוא שאם כל זוג שומר את הסיפור הכואב הזה לעצמו, הוא לא יהיה שם בשביל זוג אחר. לא באמת. לא בזמן. אם כל זוג ישתף בזה רק את מי שממילא חבר ב"מועדון"- אז זוג שעובר זאת בפעם הראשונה לא יידע למי לפנות. לא יידע אפילו שיש "מועדון" והוא ענקי, לא ידע שהוא לא לבד ולא מקולל.

ההחלטה לספר, גם בפייסבוק, גם בבלוג שאשתי פתחה, גם לאנשים שאנחנו פוגשים ביום יום, הייתה הצהרה- אנחנו לא נסתיר את מה שעברנו, ובזכות זה אנשים ידעו שאפשר לפנות אלינו. אנשים גם ידעו שזה קורה. אנשים יפסיקו לשתוק ולא לדבר על זה ולהתייחס לזה כנושא איתו הזוג צריך להתמודד לבדו (ואני משער שבמקרים מסויימים- האשה לבדה).

את הפוסט הזה פרסמתי בפייסבוק לפני חצי שנה. מאז, עברנו לצערי הפלה שלישית. עשינו מאז עוד בדיקות וגם ניתוח אחד. כרגע הכל נראה בריא ואנחנו אופטימים וממשיכים לנסות. אשתי מומחית (וגם לי יש ידע לא קטן) בכל הנושא, והבלוג שלה הוא מוקד עלייה לרגל, והיא הפכה ממבקשת עזרה למעניקה עזרה. אם מישהו רוצה עוד פרטים על מה בדיוק קרה ומהן הבדיקות אשמח לעזור.

התחזקנו המון מכל מה שקרה. הבנו על עצמנו ועל היחסים שלנו דברים בדרך, הבנו גם דברים על איך להכין את עצמנו להורות. אנחנו כבר בשלב שבו רואים כמעט רק את הצד הטוב- אפילו לזה, יש צד טוב. התגברנו כמעט את כל הדרך, ואני לא חושב שניתן להתגבר עד הסוף. או שצריך.

הפרי הכי חשוב של התהליך הוא דווקא זה הלא-אישי: ההחלטה להיות גלויים בנושא הזה, כדי להיות שם בשביל אחרים.   זה אינו פוסט על מנת לקבל סימפטיה או עזרה. זה פוסט שמציע עזרה. מדובר בהעלאת מודעות.אני מציע למי שקרא/ה ועבר/ה משהו דומה- לא, לא לעשות “קופי פייסט”,  לשנות את תמונת הפרופיל, לעשות “לייק” או לחתום על עצומה- אלא פשוט לכתוב את הסיפור שלה/ו, לחלוק. אני יכול להוסיף את כתיבת הפוסט הזה לרשימה של דברים שעזרו לי להתמודד.